חדשות קיסריה

 כאשר מאירה לזניק-פריימן מדברת על עיסוקה המקצועי, היא קורנת אור ומלאת התלהבות, ובכלל, כל נושא שיחה שעלה על השולחן בביתה בשכונה 3, אפילו סתם כך בענייני דיומא,נקשר מיד לשיחה קולחת ומרתקת. היא אישה נמרצת ותקשורתית, בת 63, אם לשלושה בנים (32,35, 26) וסבתא לשניים, אם כי קשה להתעלם מכך שהיא נראית ונשמעת צעירה בהרבה מגילה.

לזניק-פריימן ילידת חיפה, גדלה בכרמל,לפני כחצי שנה עברה לקיסריה ממכבים, שם גרה כמחצית מחייה.

בעשרים השנים האחרונות היא בעלת חברה המספקתלעיריות, מועצות, חברות כלכליות וקבלני בנייה ייעוץ, תכנון וביצוע בכל הנוגע לשיפור ושדרוג חזות סביבתית בסביבת מגורים. בשנת 2007 זכתה בתואר אשת השנה מטעם ארגון נט"ע (נשים בניהול, טכנולוגיה ועסקים) על פעילותה להקמת מיזמי אמנות חזותית בערים וישובים בארץ.

"הפרס הוענק לי בזכות הרעיון אותו אני מובילה, להוציא את האמנות מגבולות המוזיאונים לעבר המרחב הציבורי והנגשת אמנות חזותית לקהל הרחב. הרעיון היה חדשני והדרך הלא שגרתית אותה הובלתי צלחה

 

איך הגעת אל הרעיון?

"כשהייתי בת ארבעים החלטתי לעשות שינוי בקריירה ולמדתי אמנות ואוצרות. אני חושבת שאמנות היא מזון לנשמה, גם בבית שלי אסתטיקה הייתה ערך חשוב ותמיד היה מקום לתמונות וחפצים יפים. חשבתי שהעיר עצמה, שהיא סביבת חיים לכל תושביה, נראית בדרך כלל משעממת, אפורה וחונקת. אמנות הרי היא צורך ועל כן עליה להיות נגישה ולפגוש את הקהל גם בטריטוריות בהן הוא מנהל את שגרת חייו היומיומיים. בתחילת הדרך פניתי לחברות קבלניות דוגמת אפריקה-ישראל, אשדר, דנקנר והצעתי להם להציב פסלים בחזית הבניינים. זה היה מאוד קשה עד לפסל הראשון. הוא הוצב בכניסה לקניון כלניות באשדוד. אחרי זה, יכולתי להציג את החזון באופן מוחשי, כי לא תמיד יזמים וראשי ערים יכולים לראות בעייני רוחם איך תראה התכנית בפועל. יכולתי להראות איך הפסל משדרג את החזות הסביבתית ואיך האוכלוסייה מתלהבת. הרבה שנים עבדתי מול קבלנים, בהמשך צמחתי לעוד כיוונים".

העבודה הפרטנית על פרויקטים הקשורים לפסלים בשדרה או בכיכר הולידה אצלה חשיבה מערכתית רחבה יותר ולזניק-פריימן החליטה שהיא מעדיפה לתכנן עיצוב אמנותי לעיר סביב קונספט אחיד שייבחר. לדבריה, התכנון והבנייה נעשים כיום מתוך התחשבות בנוף ובצרכים העתידיים והניסיונות הם לתקן את הנוף האורבני על ידי שימור בניינים, שיפוץ רחובות מרכזיים, השקעה באדריכלות נוף, הכנסה של פיסול סביבתי ואלמנטים מעוצבים לריהוט רחוב. "העיר איתה עבדתי הכי הרבה היא נתניה" היא מספרת "ראשת העיר ביקשה פסלים סביבתיים בנושא ספורט ובמסגרת הפרויקט, אותו ניהלתי,  הוצבו ברחבי עיר 21 פסלים, כולם בנושאי ספורט".

בימים אלה מנהלת מאירה פרויקט פיסול חוצות בחדרה. פרוייקט שיניב הצבת שבעה פסלים חדשים בשכונות השונות של העיר. הקונספט שנבחר הוא אנרגיה בגלל הסמיכות לתחנת הכוח של חברת חשמל. עד כה הוצבו שני פסלים בשכונת הפארק ופסל  נוסף בשכונת עין הים. בחודש הבא יוצבו עוד ארבעה פסלים בשכונות אלה, חלקם זזים ברוח, אחרים משפריצים מים או מתייחסים לאנרגיה אנושית.

לא מכבר פנתה אליה יו"ר הוועד המקומי, עדנה רודריג, בכדי לבדוק אפשרות שתוביל אמנותית הקמת גן פסלים אינטראקטיבי בקיסריה כמחווה למשפחת רוטשילד כחלק מתכנית חומש ליישוב."זה עדיין רעיון ולא משהו מוגמר" מבהירה לזניק-פריימן "עדנה בדקה איתי אפשרות מקצועית להוביל את הפרויקט במידה ויתממש".

תהליך העבודה אותו היא מובילה מנוהל מול הרשות ומול האמנים. "חברה כלכלית, עירייה או מועצה מזמינים את הפרויקט" היא מסבירה"אני מפרסמת קול קורא לאמנים ועשרות פונים אלי עם הצעות. אני ממיינת את ההצעות לפי עמידה בתנאי הסף והעולים לשלב הבא מתבקשים להכין מודלים למיצג הסביבתי. לאחר מכן נערכת פגישה עם ראש העיר, מהנדס העיר, אדריכל העיר, אחראי על גנים ונוף ונציגי אותה שכונה. נערכת הצבעה על המודלים ומשנבחר הפסל, אני אחראית על המשא ומתן בין המזמין לאמנים כולל פיקוח על הביצוע והשגת אישורים רלבנטיים עד שהפסל עומד במרחב הציבורי.

 

מה חשוב לך להעביר לסביבה?

"אני אישית מאוד אוהבת צבעוניות. ישנה אסכולה שתומכת להביא לרחוב אמנות גבוהה, שלא בהכרח מובנת לקהל הרחב. אני אישית גורסת שגם אנשים שאין להם רקע באמנות זכאים להנות מיופי האמנות על ידי פסל יפה וצבעוני. אמנות סביבתית צריכה לדבר אל הקהל הרחב, למכנה המשותף ולנוף האנושי ברמה הפסיכו-גיאוגרפית של המקום והאנשים. היא צריכה להיות מכוונת אל הקהל תוך התחשבות באופי ובמנטליות של האזור ותושביו, בניגוד לאמנות המוצגת במוזיאונים, בה האמן יוצר על פי רוב מתוך עולמו הפנימי וללא התייחסות ליכולת הקהל להכיל את יצירתו. פסל שאדם לא מבין יכול לעצבן ואני רוצה לשמח".

 

באיזה עוד דרכים אפשר לייפות את חזות הסביבה?

"אני עובדת עם תאגידי מים ומובילה יחד עם אמנים מוכשרים מאוד ציורים על קירות של בריכות מים, מגדלי מים ותחנות שאיבה שהחזות שלהם מאוד לא אסתטית. אני גם עובדת על עיצוב ובניית מתקני שעשועים צבעוניים ומיוחדים לגני משחקים ציבוריים ומציבה לא פעם אנדרטאות, לצערי.

בנוסף אני מכינה  לראשי ערים תכנית אב רב שנתית לשיפור חזות העיר. השלב הראשון סיור בעיר במשך מספר חודשים כדי לאתר מקומות המתאימים להתחדשות עירונית  ולאחר מכן אני  בונה תכנית ובה הצעות רלבנטיות כולל הדמיות ספציפיות.

לזניק-פריימן היא דור שני לשואה, ודייקא ? אולי בתור שכזאת היא מייצגת סוג של צבריות ישראלית הכרוכה בישירות והרפתקנות. "הוריי היו ניצולי שואה, עלו ארצה לחיפה בשנת 1951, יש לי אחות אחת שגדולה ממני ב-16 שנה, אמי הצליחה להציל אותה בשואה" היא מספרת "בחיפה גרנו מול 'מועדון הכרמל' – מגרשי הטניס בכרמל.  מגיל צעיר שיחקתי טניס והשתתפתי בתחרויות ארציות. לימים, כשלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטה העברית בירושלים, התפרנסתי מעבודה כמדריכת טניס". שירותה הצבאי היה אף הוא יוצא דופן באותם ימים כששירתה כמקפלת מצנחים וצנחנית. "לעבור קורס צניחה ולצנוח היה צ'ופר של מקפלות מצנחים, העדפתי את זה. פשוט לא רציתי להגיש קפה ולסבול הטרדות מיניות". 

 למרות אופייה היזמי והנועז,לזניק-פריימן מאמינה שמשפחה צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של נשים. "אני אישית מאמינה שנשים צריכות למצוא איזון בין הקריירה למשפחה ולמצוא מספיק זמן להיות עם הילדים. כשהייתי אמא צעירה והילדים שלי היו קטנים, הקפדתי תמיד להקדיש כארבע שעות נטו ביום רק להם, זה היה שווה אז ואני נהנית מהתמורה עכשיו. אחד הבנים שלי כתב לי ברכה ביום הולדתי השישים, בה הודה לי על כך שחיכיתי לו כל יום עם ארוחת צהריים. כשאני מסתכלת סביבי היום אני לא רואה הורים שמטיילים עם ילדיהם ברחוב ומראים קרבה או שימחה, אני רואה בעיקר הורים גוערים. מחנכים, מטיפים . זה מעציב אותי.

כחלק מאהבתה לילדים ("יש לי נפש ילדותית, אז קל לי איתם"), היא מקיימת עבודות פיסול עם הקהילה, במסגרתן היא מפגישה הורים וילדיהם, סבים סבתות עם נכדיהם ויחד הם מייצרים פסלים אקולוגיים מאשפה בייתית. בהיבט נוסף ובייתי, היא מסייעת בעיצוב אמנותי בבתים. "זאת העבודה שאני הכי אוהבת" היא אומרת "כשלאנשים אין זמן או שהם לא מאמינים שיש להם טוב מספיק טוב, אני באה לביתם ומראה להם איך לשפר באופן אמנותי את מראה פנים הבית ובהתאם לתקציב שלהם. עדיין, מפעל החיים שלי מוקדש להנגשת המוזיאון לקהל הרחב, לפעילות אמנותית המגשרת בין רשויות מוניציפאליות לבין האמנים".  הייתי מוחקת את הסייפא שחוזרת על עצמה ובמשפטים האחרונים מוחקת את הווים...

תודה רבה

 

 

 

השארת תגובה